Vida invisible

השמש שקעה לאט מאחורי גגות הבניינים הישנים, צובעת את השמיים בגוונים של כתום ואדום שחנן לא ממש שם לב אליהם. הוא פסע ברחוב הצר שבו גר, שומע את צעדיו מהדהדים על המדרכה הישנה. האוויר היה חם ולח, מלא בריחות של אספלט שרוף מהיום הקופח ושל פרחים עייפים מהגינה הציבורית שמישהו שכח להשקות כבר שבועות. הרחוב היה שקט יחסית – רק כמה אנשים חזרו הביתה, שקועים בטלפונים שלהם או בשיחות קצרות עם שכנים. חנן משך את רצועות התיק שלו על כתפיו, מרגיש כאילו הוא מנסה להידחק לתוך הקירות האפורים ולעשות את עצמו קטן יותר, שקוף יותר. הוא שנא את ההרגשה הזו, את התחושה שהוא בלתי נראה – לא כוח-על מגניב כמו בסרטים של מארוול, אלא פשוט מצב קיומי מעצבן שגרם לו להרגיש כמו רהיט ישן שכולם מתעלמים ממנו עד שמישהו נתקל בו בטעות.

חנן לא היה ילד מוזר או דחוי במיוחד – הוא פשוט לא היה משהו ששמים לב אליו. הוא לא היה הכוכב של הכיתה, לא הספורטאי שכולם מעריצים, ולא הגאון שמקבל מחיאות כפיים על פתרון בעיות מתמטיקה מסובכות. הוא היה תלמיד בינוני-מינוס, כזה שמקבל ציונים שלא ממש מביכים אבל גם לא מרשימים. המורים לא ממש זכרו את שמו, והחברים לכיתה – אם אפשר לקרוא להם ככה – לא חיכו לו אחרי השיעורים ולא הזמינו אותו למשחקי כדורגל בחצר. בבית המצב לא היה הרבה יותר טוב. הוריו היו גרושים כבר כמה שנים, והוא הרגיש שהם עסוקים מדי בחיים שלהם כדי לשים לב אליו. אמא שלו עבדה עד מאוחר, ואבא שלו... טוב, הוא כבר מזמן הפך לזיכרון עמום שמגיע לביקורים קצרים פעם בחודש, אם בכלל. חנן זכר איך פעם ניסה לשאול אותם למה הם נפרדו, אבל אמא שלו אמרה ש"זה מסובך" בקול עייף, ואבא שלו רק משך בכתפיים ואמר, "ככה זה החיים." הוא הפסיק לשאול. הוא קיבל את זה כמו שהוא קיבל הכול – בשתיקה.

כשהגיע לדלת הכניסה של הבניין, הוא שלף את המפתח מהכיס ונאבק עם המנעול הישן והחלוד, כמו תמיד. קולות מהדירות הסמוכות מילאו את חלל המדרגות – חדשות רועשות מהטלוויזיה של השכן מלמעלה, צחוק של ילד קטן מהדירה ממול, ורעש של מחבתות שמישהו שטף במטבח בקומה הראשונה. הוא נכנס לדירה הקטנה שלו, השליך את התיק לפינה ליד הספה, וידע שאף אחד לא יחכה לו שם. אמא שלו עדיין לא חזרה מהעבודה, והדירה הייתה שקטה מדי, מלבד זמזום קל של המקרר הישן. הוא התיישב לרגע על הספה, נעליים עדיין על הרגליים, והביט סביבו. הכול נראה אותו דבר – הספה החומה המהוהה, השולחן הקטן עם כתמי קפה ישנים, והטלוויזיה שתמיד הייתה דלוקה כשאמא שלו חזרה. הוא הרגיש כמו דמות בסרט תיעודי משעמם על חיי היומיום של ילד ממוצע, כזה ששום ערוץ לא ישדר כי אין בו שום דבר מעניין.

אבל הוא לא רצה להיות ככה. הוא רצה שישימו לב אליו, שיראו אותו, שמישהו יגיד, "היי, חנן, אתה כאן!" הוא ניסה פעם להצטרף לקבוצת כדורסל בבית הספר, אבל הכדור תמיד החליק לו מהידיים, והמאמן אמר לו בעדינות ש"אולי זה לא בשבילך." הוא ניסה לנגן על גיטרה, אבל האקורדים התבלבלו לו, והוא ויתר אחרי שבוע. בסוף הוא הפסיק לנסות. הוא התייאש. הוא קיבל את זה שהוא לא מיוחד, לא בולט, לא משהו שזוכרים. הוא היה חנן – הילד השקוף, זה שתמיד נשאר מאחור.

הוא קם מהספה, החליף בגדים, והלך לחדרו. הוא התיישב על המיטה, השעין את הראש על הקיר, והביט בתקרה המוכתמת בכתם קטן של עובש שגדל שם כבר חודשים. הוא הרגיש כבד, כאילו כל יום היה חזרה על היום הקודם, כמו תקליט שבור שמנגן את אותו שיר משעמם שוב ושוב. ואז, בלי שום התראה, משהו קטן קרה – רגע ששינה הכול. הוא שכב על המיטה, עיניו נדדו לחלון הפתוח למחצה, והוא שם לב לשכן הזקן שישב על המרפסת ממול, כמו תמיד. השכן הזה – גבר כחוש עם זקן אפור קצר ופנים חמורות – תמיד ישב שם עם כוס תה ועיתון, נראה כאילו הוא שחקן בסרט ישן ששכחו לצלם את הסוף שלו. חנן מעולם לא דיבר איתו, אבל הוא תמיד חשב שהוא נראה קצת מפחיד, קצת עצוב, ובעיקר מוזר.

אבל הפעם, השכן לא סתם ישב שם. הוא הסתכל על חנן. ממש הסתכל. עיניהם נפגשו דרך החלון, וחנן הרגיש צמרמורת קלה עוברת בגבו. השכן הרים גבה, ואז – דבר שלא קרה אף פעם – הוא חייך. זה לא היה חיוך גדול או חם, אלא חיוך קטן, כמעט ערמומי, כאילו הוא יודע משהו שחנן לא יודע. חנן נרתע לאחור, מרגיש כאילו מישהו שפך עליו דלי מים קרים. "מה הבעיה שלו?" חשב לעצמו, מוריד את המבט במהירות. השכן הזה מעולם לא חייך. הוא תמיד נראה כועס או משועמם, כמו מישהו שמחכה שמשהו יקרה אבל לא ממש מאמין שזה יקרה. ועכשיו הוא חייך? לחנן? זה היה מוזר מדי, מפתיע מדי, ולא נוח מדי.

יותר מאוחר באותו ערב, כשאמא שלו חזרה הביתה, היא נראתה עייפה כרגיל. היא השליכה את התיק שלה על הכיסא, הדליקה את הטלוויזיה, ושקעה מול איזו תוכנית ריאליטי שבה אנשים צעקו אחד על השני. חנן ישב ליד שולחן המטבח, אכל ארוחת דגני בוקר מאולתרת כי לא היה לו כוח לבשל, והביט בה. היא לא אמרה כלום, רק נאנחה מדי פעם כשמישהו בטלוויזיה עשה משהו טיפשי. הוא תהה לעצמו – האם גם היא תסתכל עליו ככה, כמו השכן? האם מישהו בכלל יראה אותו באמת? ואז, בלי לדעת למה, הוא החליט לנסות משהו. הוא לא ידע מה הוא עושה, אבל הוא נשם עמוק, התרכז בה, וחשב על התחושה המוזרה שעברה בו כשפגש את עיני השכן. הוא ניסה לדמיין שהוא שולח לה משהו – אולי תשומת לב, אולי חמימות, הוא לא ממש ידע.

אמא שלו מצמצמה, קמט קטן נרשם על מצחה, ואז היא הסתובבה אליו. "חנן, הכול בסדר?" שאלה, והקול שלה היה רך יותר מהרגיל, כמעט מופתע. חנן כמעט שמט את הכף מהיד. היא לא דיברה אליו ככה כבר שנים – לא מאז שהיה קטן והיא עוד שרה לו שירים לפני השינה. "כן," הוא מלמל, מנסה להסתיר את הבלבול שלו. "סתם חשבתי על... החיים." היא חייכה חיוך קטן ועצוב, ואמרה, "החיים תמיד מוזרים, חנן. אנחנו פשוט צריכים ללמוד לחיות איתם." הוא הנהן, לא ממש יודע מה להגיד, וקם ללכת לחדרו. הלב שלו דפק במהירות, והראש שלו הסתחרר. מה קרה עכשיו? איך הוא גרם לה להסתכל עליו ככה?

במיטה, הוא ניסה שוב. הוא קם, חזר למטבח, ועמד לידה בשקט. היא עדיין בהתה בטלוויזיה, שקועה בעולם שלה. הוא התרכז שוב, חזק יותר, וחשב בראש, "אמא, תסתכלי עליי." הוא הרגיש משהו זורם ממנו, כמו גל קטן של אנרגיה שהוא לא ממש הבין. ופתאום – היא הסתובבה. "מה אתה רוצה, חנן?" שאלה, והקול שלה היה קצת חסר סבלנות אבל גם סקרן. הוא נבהל כל כך שהוא לא ידע מה לענות. "אה... כלום," מלמל, והיא נאנחה והמשיכה לבהות בטלוויזיה. הוא חזר לחדרו, התיישב על המיטה, ובהה בחושך. הראש שלו היה מלא שאלות. איך הוא עשה את זה? מה זה אומר? הוא ניסה להירדם, אבל לא הצליח. הוא חשב וחשב עד שכבר היה מאוחר בלילה, והעיניים שלו נעצמו לבד.

למחרת הוא קם מאוחר, התלבש במהירות, ויצא לבית הספר. הוא לא דיבר עם אף אחד בדרך, רק הלך וחשב. כשהגיע לחצר בית הספר, הוא ראה את החברים שלו משחקים כדורגל, אבל הוא לא הצטרף. הוא עמד בצד, צפה בהם, והרגיש שמשהו בו השתנה. הוא לא היה אותו חנן שקוף מאתמול. הוא לא ידע מה קורה לו, אבל הוא ידע שזה משהו גדול. משהו מפחיד. ובעיקר – משהו שהוא חייב להבין. אבל מה יקרה כשמישהו אחר ישים לב?